שטח פרסום פרטי בכותרות העיתונים 

פורסם לראשונה במדור השיווק של ד''ר אסף בקר בירחון אותות של איגוד המפרסמים 2004, בתוספת יחודית לשנת 2010: מאמר זה אולי יוסיף לך ידע ואולי גם יביא לך רווחים משיווק באינטרנט - פרטים בהמשך

לפני עשר שנים זה כבר התחיל, אבל רק מעטים ידעו שהשיווק עובר לאינטרנט. לכן המשכנו כולנו לעסוק בשרשרת של שיווק ופרסום והיה לנו טוב: מה שאתה לא יודע, לא מציק לך. אבל עכשיו הסתיים העשור הראשון של המאה העשרים ואחת, וכולנו כבר שמענו על כך ש"כולם עושים המון כסף באינטרנט", אבל מי זה כולם ואיפה הכסף? זה רק נותן לנו תחושה שאנחנו מפספסים את הרכבת. כך הרגשתי גם אני וכל המאמרים שקראתי בנושא רק בלבלו אותי, עד שמצאתי באינטרנט את הספר של הארווי סגל. אחרי כל כך הרבה זמן (וכסף) שבזבזתי על כל מיני מדריכים באינטרנט, בסוף מצאתי את המדריך הכי טוב למתחילים (ולמתקדמים) שלקח אותי צעד אחר צעד אל העולם החדש. יותר מזה, מתוך הכרת נפש המשווקים, הארווי קודם כל מלמד איך להשיג מכירות שיכניסו את הדולרים הראשונים להרמת המוראל, ואחר כך השמיים הם הגבול.
כן, ועוד משהו: את הספר קיבלתי חינם, כולל רשות להעביר אותו חינם לקוראים שלי. אז הנה בבקשה, לרשותכם המדריך שעזר לי ויעזור לכם להכנס ולהתקדם לעולם החדש של השיווק. אבל, אני מעדיף שקודם כל תקראו על נושא המאמר עצמו ורק אחר תלחצו על הלינק (לכן הכתובת כאן לא מופיעה כלינק, אלא רק למטה במשבצת). תעשו כך, ותקבלו גם את הספר וגם עוד כמה הפתעות מעניינות.

http://www.supertips.com/ultimate/x/?id=4499

שטח פרסום פרטי בכותרות העיתונים
בעבר הרחוק, השם הכתוב של העיתון, שהוא הלוגו וסימן ההיכר שלו, היה מקום מקודש ונקי. רק בכמה מקומונים, שהעיתונות הארצית קראה להם בזלזול "חינמונים", אפשר היה לראות שימוש במשבצת המקודשת לצרכים שיווקיים.

מאז זרם דיו רב במכונות הדפוס. גם העיתונים צריכים למכור את עצמם, ועל הדרך שוחטים גם פרות קדושות. בהיבט הזה, גם לוגו אדום מקבל גוון צהוב כהה, ושוכח את ההפרדה בין הצד המערכתי לצד המסחרי.

אכן, את העיתון צריך למכור, וזה לגיטימי. העניין הוא שהפריבילגיה הזו שמורה (בינתיים) רק למדיה עצמה, ועוד לא ראינו פרסום מסחרי חיצוני על גבי הכותרת של העיתון. לדוגמא, בעיתון יום שישי, על אותיות הכותרת (של מעריב ושל ידיעות) נמצא את פירוט הנושאים הסנסציוניים של הגליון, כפרסום מכירתי אגרסיבי שזועק: קנו אותי, יש לי מה להציע! הרבה סנסציות, פרשיות, שחיתויות, רכילויות ושאר ירקות.

דווקא העיתון, כמי שאמור להיות אמון על הפרדה בין הצד המסחרי לצד המערכתי, עושה שימוש מכירתי בולט במקום החדשותי ביותר. מפרסם אחר, אם היה מבקש לפרסם מוצר באותו מיקום לא היה מקבל זאת. במחשבה שניה, אם היה מציע מספיק כסף, מי יודע.

בדומה לעיתון, גם בערוצים המסחריים בטלביזיה נוקטים במדיניות דומה. לעיתים קרובות מבטיחים לצופה חסר הסבלנות האוחז בשלט, רק שתי פרסומות ומייד אנחנו חוזרים. ואכן, רק שתי פרסומות, אבל לפני ואחרי שתי הפרסומות שפע מטריד של פרומואים לתוכניות השבוע, שאורכים כמו סידרה ארוכה של פרסומות מהם חלק מהצופים היו מעדיפים להימנע.